רצועות

מאת: טלי עוקבי

59

“אנו מגיעים אל מקומות זרים כמו שאנחנו מגיעים לכל מקום. כמו היד הקושרת רצועות סנדל עור על קרסול גלוי, כמו קרן שמש המגיעה למצח ומפעילה דרכו את תנועת נשימות החום.”

“לא מעכל את השנים. לא מצליח לעכל בזמן. רק להווה יש טעם. טעם של מתכת. אין נשימה במזון. אני מזיע ואלפי כפות ידיים רועדות באצבעותי… אלפי פיות פעורים, רעבים… אין לי יכולת למדוד את נשימת העלים… אדמה ומתכת – הם לב הטעם. אי אפשר לעכל מתכות, ד”ר פיפר… אין ביכולתי.
ד”ר פיפר, איך אתה מבין את ההיסטוריה? את העקבות שהיא משאירה בזמן, בימים, בלילות, בבני האדם? בפרצוף שלי, בקמטים השקועים בעור… בסמלים החרוטים על החפצים שאנו מעבירים אחד לשני, במטבעות הכסף, באירו…”

ספרה של טלי עוקבי רצועות מפגיש על מקום אחד האי הצפוני העשיר ביותר בגרמניה, את כל דמויות הספר.

“תמת האי היא לא רק אלמנט בתוך הטקסט ומטאפורה לתנועות הנפש של הדמויות אלא גם המבנה הצורני של הטקסט. הוא מתחיל בתיאור של גאות ושפל ונגמר בתיאור של שיטפון. אלה שני הקטעים היחידים המתארים טבע כלשהו בסיפור והם תוחמים את המאורעות כמו אוקיינוס המשתרע סביב אי.” (רון דהן)

377 במלאי

תגובות